יום א', כח’ באב תשע”ז
דף הבית צור קשר הרשמה לנויזלטר
 
בארגון חיים של תורה ל1750 מחנכים.
 
"ניסיתם לעזור לו?” שואל המורה. "כן, ניסינו לעזור לו. אך הוא לא מסכים לשתף פעולה. כל מה שאנו מציעים הוא דוחה על הסף”. אלו הם משפטים ששומעים פעמים רבות מהורים לבחורים או לילדים, שאובחנו כבעלי ADHD. לפעמים ההורים מרגישים אבודים. הם מנסים לעזור לילד אבל זה נתקע... אז בואו נבין איפה זה נתקע, ומה נוכל לעשות בכדי לקדם את הילד.

טיפול רגשי ADHD.pdf טיפול רגשי לבעלי ADHD גיל ההתבגרות והשלמה עם ה-ADHD | אלכסנדר אשר מושקוביץ | מאמן אישי מוסמך ילדים לוקחים כל דבר ברצינות, בפרט כאשר מדובר בעניינים של בריאות ותרופות. לכן יש לדעת, שכאשר מדברים עם ילד שאובחן כבעל ADHD, לא מומלץ להשתמש במילים מפחידות כמו "הפרעה", "קשב", "מוח", "כדורים" או "תרופות". יש לנסות לדבר על כך כמה שפחות ובצורה אגבית. לא להעניק לכך חשיבות יתרה ויחס מיוחד. על הילד להבין שנותנים לו סוג של תרופה או ויטמין, ולא "כדור" שנשמע לו מפחיד. לפעמים כן מומלץ לדבר על השפעות התרופה, תוך נתינת מקום למטרות השימוש ולהשפעתו על הקשב, כך גם הילד ידע לצפות לשיפור בלמידה. בד בבד נדרשת זהירות יתרה. אין לשקר ולהמציא לילד דברים לא נכונים, כגון: זו תרופה שעוזרת לגדילה וכדו', כי כשהילד גדל ומתגלה לו התמונה, הוא מסוגל להרגיש שרימו אותו ולייצר חוסר אמון. שונה הדבר ושונה אף הגישה כאשר מדובר בבחורים בגיל ההתבגרות. הם כבר דורשים תשובות, ולפעמים יש להם גם התנגדויות. על הפתרונות והגישה הנכונה – תקראו בהרחבה במאמר אשר לפניכם. "ניסיתם לעזור לו?” שואל המורה. "כן, ניסינו לעזור לו. אך הוא לא מסכים לשתף פעולה. כל מה שאנו מציעים הוא דוחה על הסף”. אלו הם משפטים ששומעים פעמים רבות מהורים לבחורים או לילדים, שאובחנו כבעלי ADHD. לפעמים ההורים מרגישים אבודים. הם מנסים לעזור לילד אבל זה נתקע... אז בואו נבין איפה זה נתקע, ומה נוכל לעשות בכדי לקדם את הילד. לפעמים הסובל מהפרעת קשב סובל גם מבעיית mystification, ובעברית: מיסטיפיקציה, הנגזרת מן המילה ‘מיסטיקה’. האדם שסובל חש בלבול מסוים. הוא אינו יודע מה קורה איתו, הוא מרגיש משהו מסתורי ואף מאיים. אולי הוא טיפש? אולי הוא משוגע עם בעיות נפשיות? אולי גרוע מכך? ילד שסובל מהפרעה קשב וריכוז, שונה מילד שסובל ממגבלה פיזית, שאז ברור לו שמוגבלותו לא חורגת מעבר לגבולות המגבלה הספציפית. אם יש לילד, לדוגמא, צליעה ברגל, הוא לא יחשוב שיש לו מחלות נוספות או בעיה בסיסית בגופו. מה שאין כן במגבלה מנטלית, מכיוון שהיא איננה מוחשית וברורה, לכן היא מחשידה וגורמת לילד לחשוב שהבעיה היא ביסוד כל תפקוד המוח שלו; ויש לו גם הוכחות לכך: לקחו אותו לכמה אבחונים, נותנים לו תרופות וכו', והוא לא כל כך מאמין למה שאומרים לו שאלו הם רק ויטמינים, אשר רק עוזרים לו ללימוד וכדו’. מחשבות אלו יכולות לגרום לבעיות נלוות מיותרות. רק על ידי שהילד מקבל הסבר ברור ומפורט – הוא נרגע, כי אז הוא מבין מה עובר עליו. וכשהוא נרגע הוא מפסיק להאשים את עצמו, כי הוא יודע מה קורה לו. הוא קולט מהי הסיבה להרבה קשיים חברתיים שהוא חווה, מדוע הוא דוחה מטלות שעליו לבצע, ועוד בעיות הנגזרות ממצבו. ילד המודע למצבו, מפנים שתי נקודות חשובות: 1. יש לו בעיה אובייקטיבית שלא נגרמת על ידי רוע, רשלנות או עצלות; 2. הבעיה שלו ממוקדת בדבר מסוים, וזה לא משליך על כלליות רמת המשכל שלו ולא על חכמתו וכו'. ברגע שאדם מפסיק להאשים את עצמו, התחושה שלו משתפרת מאליה. ולא רק ההרגשה משתפרת, אלא אף מוחו מתנקה והוא מוכן להתחיל לחשוב על כיוון של שיתוף פעולה עם העזרה שהוא מקבל, או עם הטיפול שיעזור לו ללמוד להתנהג כיאות. המודעות לקושי והשלכותיו, היא הבסיס הטוב ביותר לרכישת אסטרטגיות מפצות וכלים להתמודדות עם הקושי. חשוב להבין כי ידע נותן כוח ותחושת שליטה. כמו כן, חשוב שכל מטופל ידע במה הוא מאובחן, וכדאי שיכיר לעומק (כמובן לפי רמת ההתפתחות, הגיל והרצון) את הסימפטומים וכיצד מטפלים בהם. ברוב המקרים, כבר בשלבים הראשונים לתהליך ההתערבות חשוב להרחיב את הידע וההבנה, בתהליך שאנו קוראים לו: "היה רופא בעצמך". כמובן שצריך לבדוק כל מקרה לגופו, עד כמה המטופל בשל נפשית ושכלית להפנים את כל עומק הבעיה. וד"ל. כי לפעמים זה יכול לגרום נזק, משום שישנם ילדים שלא כשירים להבין מושג כזה והם רק נבהלים יותר. דרך אגב: מיסטיפיקציה זו שאנו עוסקים בה, טובה ונחוצה גם להורים עצמם, שיש להם ילד עם ADHD. כי גם הורים אלו סובלים וטרודים לפעמים לא פחות מהבן עצמו, וחוץ מההטרדות בשטח, הם גם סובלים מדאגה לעתידו של בנם. ולכן נחוץ שגם הם יבינו היטב את מהות ההפרעה והשלכותיה, וכן את דרכי הטיפול בה. מטרת תהליך ההסברה היא, לרפא את המיסטיפיקציה ולהסביר למטופל מה זו הפרעת ADHD, ממה היא בדיוק נובעת (בסיס פיזיולוגי, ומומלץ אף ללמוד תרשים מפורט של המוח על כל חלקיו), וחשוב מכך: לעזור לו להבין באיזה אופן הסימפטומים מתבטאים אצלו. ההסבר נערך באופן שיתופי עם המטופל, תוך שימוש בתרשימים, במצגות או במשחקים, בהתאם לגיל, לרמת ההבנה ולבשלות הנפשית כלפי התמודדות. שלבי קבלת הבעיה וקבלה עצמית נקודת ההתחלה של הטיפול היא ה"קבלה", כפי שיבואר להלן בהרחבה, ואילו "הבנת הסימפטומים" לטוב ולרע (הסימפטומים משתנים מאוד מאדם למשנהו), היא ההכנה לקבלת ההפרעה. השלב הזה, של הכשרת הקרקע, הוא מהמובילים העיקריים להצלחה. אמנם, כפי שנכתב, שלב מאוד חשוב הוא השלב בו מבינים את הלקות ומכירים את הסימפטומים, אבל ברוב המקרים לא מספיקה הידיעה. בכדי שהמתמודד יוכל להתקדם ולהצליח בחיים, חייבות להיות "השלמה וקבלה עצמית מלאה". תהליך זה הוא לא תמיד קל ופשוט. לשם כך לקחנו את "מודל שלבי האבל של קובלר-רוס", ופיתחנו אותו למודל המביא את האדם לקבלה עצמית ולהצלחה בחיים, במיוחד עבור בעלי הפרעות קשב וריכוז. לעיתים אנו פוגשים אנשים שכבר עברו אבחנה, ואף ישבו עם הרופא שהסביר להם ממה בדיוק הם סובלים, אבל לצערנו הם עדיין מסתובבים מבולבלים ומרגישים תלושים ותקועים, ובהרבה מקרים אף מתנגדים לעזרה. התסכול והקושי יכולים להתבטא גם בקושי להשלים עם לקיחת תרופות, ובמקרים מסוימים יתכן ותתפתח ראקציה לתרופות שיכולות לעזור לו, רק עקב אי השלמה עם עצמו. הסיבה העיקרית ממנה נובעת ההתנגדות הפנימית היא זו: הרופא אמנם הסביר למטופל את עיקרי ההפרעה, אבל הוא דיבר ממרומי השכלתו והשליטה שרכש בנושאים סבוכים אלו, ולמרות אדיבותו ונעימותו, על פי רוב הוא לא עבר הכשרה במקצוע ההוראה והוא איננו יודע כיצד לרדת לשכלו ולרמת הבנתו של המטופל – ילד או בחור – ולדבר בקצב אינדיבידואלי מתאים, ובדוגמאות ומשלים המתיישבים על הלב. כתוצאה מכך הילד יוצא מפוחד, ולמרות ה"חצי חיוך" של הרופא, הוא עצמו לא יוצא מחויך כלל. ראיתי הצלחה גדולה והתקדמות אצל אנשים (בעיקר בחורים בגיל ההתבגרות, אבל לא רק), כשעבדתי עם המודל של א. קובלר-רוס. המודל במקורו נבנה להתמודדות ועיבוד רגשות עם מצבי אבל ואובדן, ופיתחתי אותו לכלי טיפולי המותאם לבעלי-ADHD. מפתחת מודל חמשת השלבים להתמודדות עם מצבי אבל ואובדן, היא גב’ א. קובלר-רוס, פסיכיאטרית ממוצא שוויצרי. ב-1969 פרסמה קובלר-רוס ספר פורץ דרך, בו שטחה את שיטתה הטיפולית להתמודדות עם אובדן. בסיפור חייה היא נותנת חשיבות לחוויותיה כנערה צעירה באירופה של אחרי מלחמת העולם השניה. היא מתארת את ביקורה במחנה הריכוז מיידנק שבפולין, שם החלה להתמודד עם שאלות של מוות, אובדן ואכזריות, מה שהשפיע על המשך דרכה. כרופאה צעירה חיה ופעלה בארה"ב, שם ניסחה את מודל חמשת השלבים מתוך עבודה רבת שנים עם חולים סופניים ובני משפחותיהם, אותם ליוותה מרגע קבלת הידיעה על המצב הסופני ועד להשלמה עמו. שלבי המודל מתייחסים להתמודדות של הנוטה למות עם מצבו, כמו גם להתמודדות הסביבה עם אובדנו של אדם קרוב והשלמה עם מצב עצוב מאוד. התהליך מתחיל בשלב הבלבול וההכחשה, חוסר קבלה עצמית, והתנגדות לעזרה ולדו-שיח פתוח. משם התהליך עובר לשלב הכעס והתסכול. בשלב הבא הכעס משתנה למיקוח ולהאשמת הסובבים. לאחר מכן מתחיל שלב הקבלה, אבל עדיין זו קבלת המצב העגום מתוך עצבות ודיכאון. ומשם בעז"ה למצב האופטימלי: קבלה עצמית מושלמת, עם כיוון לעתיד זוהר ומוצלח. מוכנים? אנחנו מתחילים. שלב ראשון – הכחשה והדחקה: "לא, לא אני! זה לא יכול להיות!" בשלב זה המאובחן או בני משפחתו לא מאמינים לידיעה על גילוי ה-ADHD, ובד"כ משוכנעים שנפלה כאן טעות. חולפות בראשם מחשבות כמו: ‘זה לא ייתכן’, ‘זאת טעות’, ‘הרופא הזה לא מקצועי’, ‘האבחון התבצע מהר מדי’. קובלר-רוס מתייחסת לתגובה זו כבולם זעזועים שהאדם זקוק לו עם קבלת הידיעה. ה"השהיה שבהכחשה" מאפשרת לאדם מעין פסק זמן לאסוף את עצמו, לגייס כוחות, ובהדרגה להחליף את ההכחשה במנגנוני הגנה פחות קיצוניים, שיאפשרו בהמשך הבנה וקבלה של המצב. ההכחשה היא לרוב הגנה זמנית, המבטאת את הקושי להתמודד עם המציאות. הכחשה היא בעצם מנגנון הגנה, ולמרות שבחיים טוב מאוד להיות אופטימי, במקרה כזה האופטימיות די מתעתעת ועלולה לגרום לנו להמשיך לסבול. השלב הזה מאוד אינדיבידואלי: ישנם שמקבלים את האבחון בקלות אך יש אנשים שקשה להם לקבל ולהשלים עם החסר. חשוב לדעת: במרבית המקרים ניתן להיחלץ מהשלב הזה, על ידי למידת הבעיה והכרת השפעתה האינדיבידואלית על כל אחד ואחד. הרבה פעמים כאשר הורים שומעים לראשונה על אבחנת בנם אהובם כסובל מהפרעת קשב, הם ייכנסו למצב שהזכרנו, וכן ילדים או בחורים הנחשפים לראשונה לאבחון שכזה, יתקשו להשלים עם המצב. אבל כאשר הם יתחילו להבין מה זו הפרעת קשב, מאיפה היא נובעת, איך היא מתבטאת בשטח – ההבנה הזאת תקל עליהם. שלב שני – כעס: "למה דווקא אני?!" מרבית האנשים לא יכולים להמשיך להתכחש לאורך זמן, והם מתחילים לזהות שאכן הם סובלים מהפרעת קשב. בשלב זה ההכחשה מפנה את מקומה לרגשות קשים של עצבנות, כעס וקנאה. זהו שלב קשה להתמודדות גם עבור הסביבה של המאובחן, מפני שהכעס מופנה החוצה, אל הסביבה ולכל הכיוונים, לעיתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה. ולכן ההבנה מצד הסובבים בשעת הזעם והקושי, יעזרו לסובל להתמודד ולהתקדם בכיוון של השלמה. כי כאשר יבחין תוך כדי כעסו במבטים המבינים אותו, הוא יראה שהסביבה לא מאשימה אותו על התנהגותו, אלא היא מכירה בכך שיש כאן גורם מוצדק לכאבו ולתסכולו. התוצאה מכך תהיה, ש"בדרך של חיקוי" גם הוא יתחיל להבין ולקבל את עצמו. ואילו תגובה הפוכה מצד הסביבה תפחית את הסיכוי להשלים עם המצב ותגרום לתחושה של בדידות. חשוב לדעת: השלב הזה מתבטא בכעס של המאובחן, נער או מתבגר: "למה דווקא אני אובחנתי?!” או: "למה אני לא כמו כולם?!". הוא מרגיש מתוסכל, והרהורים מעיקים חולפים במוחו: "אולי אני משוגע ולא בריא בנפשי?”. הוא אינו מבין מה פירוש הדבר שהוא סובל מ-ADHD. הוא מרגיש תקוע. אך הרגש הזה יפחת כשהוא יתעמק ויבין מה ההפרעה כוללת ומה לא. כשהוא יבין – התמונה תתחיל להתבהר. שלב שלישי – מיקוח והאשמה: “אני בסדר, הכל בגלל...” כאשר מגיע הבחור המאובחן לשלב הזה, עוברות בו מחשבות: ‘לי אין בעיה. אני רק מתנהג כך כתוצאה של התנהגות של הצוות או החברה אלי’. או: ‘אולי זה רק בגלל המסגרת שאני נמצא בה’. או: ‘זו בעיה של הצוות. מבחינתי הכל בסדר, שהם יסתדרו...’ ומחשבות דומות. הוא לא מבין שהוא אחראי ובוגר, ועליו לקחת אחריות על מעשיו ועל ההתקדמות שלו. למרות שיתכן מאוד שישנם באמת טעויות מסוימות מצד הצוות, המחריפות לפעמים את הבעיה, עדיין אנו צריכים להביא את התלמיד למצב שיתמקד בשורש העניין הנמצא אצלו, ולא בתגובת הצוות. דבר זה דורש מאמץ, כי לפעמים הילד צודק בטענות מסוימות, וקשה ללמד ילד לעזוב את הצדק ולחשוב בחכמה על עצמו. הבחור לא רוצה לקבל את האבחנה ומנסה להאשים את הצוות ולפעמים גם את הוריו. הוא יזרוק עליהם את האחריות לחייו, ולעיתים אף יפסיק ליטול תרופות, אפילו שהתחיל לקחתן מרצונו החופשי. הוא יבדוק האם באמת הוא נזקק לתרופות, מה קורה בלעדיהן, ופעמים אף יטען שהוא מרגיש תופעות לוואי כתוצאה מהתרופות (יתכן שזה לא יהיה נכון, או שאולי זאת האמת אלא שמקורן של תופעות הלוואי יהיה נעוץ בתסכולים רגשיים, כמו שהארכנו במאמר "פתרונות לתופעות לוואי מריטלין” - המודיע, י"א סיון תשע"ו) חשוב לדעת: בשלב זה התגובה החשובה מכל היא הכלה רגשית וקבלה של הסביבה. הורים ומורים, שימו לב! בשלב זה הרבה טועים ונוטלים על עצמם את האחריות ואת ההתמודדות של הבחור ומתחילים לעזור לו: עכשיו תעשה כך ופה תגיד כך, ופה תזכור את התרופה. במקום לעזור לו לקחת את אחריות חייו על עצמו, הם לוקחים את זה על עצמם וסבורים שבכך הם עוזרים לו. הם דואגים שלא יסתבך עם הסביבה ועם החברים. הם רוצים לתמוך בו מול הצוות ולשמור עליו. אך לפעמים השלב הזה מסתיים כשמקבלים סטירה מהסובבים (צוות, הורים, חברים), המצהירים כי "כך אי אפשר להמשיך”. למעשה, הפתרון האמיתי הוא לעבוד עם הילד בשילוב, ולהעביר אליו אט-אט את האחריות. שלב רביעי – דיכאון: "אני דפוק, אין בשביל מה להתאמץ" לאחר הכעס מגיעה תחושת ייאוש ומצבי רוח ירודים. עוצמת התחושות משתנה בחומרתה מאדם לאדם. תחושות אלו מחליפות את הכעס וניסיונות המיקוח והאשמה. מופיעות מחשבות עגומות על העתיד, רגשות של תסכול, כישלון והחמצה. קובלר-רוס לא מאמינה בניסיונות לעודד ולהרגיע את אדם השרוי בשלב זה. לדבריה, להרגיש את הרגשות הקשים האלו, הוא עיבוד רגשי חשוב של המצב, המסייע לתנועה בכיוון של קבלה והשלמה. לא כדאי לעודד ולשכנע ש"יהיה בסדר". למרות הקושי, צריך לעבור את השלב הזה מתוך הקשבה והבנה. חשוב לדעת: השלב הזה מתבטא בייאוש וברפיון בלימודים ובהתנהגות. אין כאן מטרה או יעד, רק נסיעה על הכביש, בלי כיוון ברור. הרגש הקשה והדיכאוני במקצת שהאדם חש, הנו שלב של עיבוד הרגש שהוא חווה. אין צורך לנטרל את האדם מזה, אלא לשהות איתו, כי בשלב זה האדם לומד לחיות עם מחשבות שבחלקן קשות, ועדיין להמשיך לתפקד. זהו לימוד חשוב לכל אדם, שאפשר להמשיך לתפקד ולפעול בהצלחה. כך שדווקא הרגשות הלא נעימים בונים כעת את האדם (לפעמים אפשר להתחיל לעודד אותו ולהראות לו הצלחות קטנות וגדולות כאחת, כאלה שהוא יכול להשיגן על אף הקשיים שלו. כאשר יתחיל לארגן משימות ולהעמיד יעדים ויצליח להגיע אליהם, הוא ייכנס למצב של עשייה והתקדמות ויתחיל להתקדם לשלב הבא). שלב חמישי – קבלה עצמית והשלמה: "זה אני. יש חיים לאחר האבחון" לאחר ארבעת השלבים הקודמים, מופיעות תחושות של קבלה והשלמה עם המצב. זהו השלב האחרון, שמגיע לאחר עיבוד רגשי של כל השלבים המקדימים, דהיינו, לאחר שהפסיק המטופל להכחיש, להדחיק ולהאשים את כל הסובבים בבעיות שלו, ולאחר שהגיע להבנה פנימית של המציאות והשלמה עם העובדה שזה הוא תפקידו – לנוע קדימה ולהשלים עם המצב, ללמוד אסטרטגיות, להשלים עם הקושי ולנסות לראותו באור חיובי. אין זה אומר שהעצב נגמר ופתאום הוא יתחיל לשמוח ולהשתעשע עם עובדת קיומה של ההפרעה, אלא משמעות העניין שמתפתחת הבנה כי החיים יכולים להמשיך, אמנם בצורה מעט אחרת ממה שחשב, אבל להמשיך. בהדרגה מוחלפות התחושות השליליות, בעוצמתיות. חשוב לדעת: כשהבחור מגיע למצב של קבלה עצמית, הוא מתחיל להבין שהבעיה היא שלו וההתמודדות הנכונה כולה שלו. בד בבד הוא מתחיל ללמוד איך להתמודד עם הפרעות הקשב, עם החברה, עם התרופה, עם הלימוד ובחיים בכלל. הוא מבין את הקשיים האישיים שלו, וכבר מתחיל גם לדעת כיצד לנצל את היתרונות החשובים שלו ואת העוצמות שטמונות בו. שמעתי פעם משפט חכם: "הרבה מהמצליחנים בעולם הם ADHD, אבל לא כל ה-ADHD הם מצליחנים". זה כנראה תלוי עד איזה שלב במודל הם הגיעו... * בהרבה מקרים המטופל עצמו כן מקבל ומפנים בקלות ובקבלה עצמית את מצבו, אבל לעיתים הקושי בהשלמת עם המצב הוא דווקא אצל ההורים. הם חושבים מחשבות של: מה יגידו, מה יחשבו, מה ידברו, ועוד מחשבות שונות שחולפות בראשם. דווקא בזמן לחוץ כזה חשוב מאוד להתאמץ ולקבל את המצב, להבין אותו לעומק עם דגש על המיסטיפיקציה, וכך להתקדם לטיפול וייעוץ שיוכלו לעזור לילד להתקדם ולהצליח בחיים. ולסיום, ידיעה חשובה: אנשים החווים את שלבי המודל לא אמורים לכפות על עצמם את קיומו של כל התהליך ולהכריח את עצמם לעבור את חמשת השלבים, מתוך שכנוע עצמי שכך יגיעו להשלמה עם הקושי. התהליך הוא אישי ואינדיבידואלי, ואל לאדם להאיץ או להאריך אותו. מתבקשת כאן עדינות ומקצועיות יתרה, ויש לאפשר לאדם להתקדם בצורה טבעית עד ההגעה לשלב האחרון של הקבלה עצמית, בס"ד. *********************** לולא היו בעולם משקפיים, הורים עם ראש על הכתפיים, לא היו מתנגדים לעולם, לגלולה שתפקח את עיני ילדם. שתשפר את יכולתו ותחדד את ראייתו. לא הייתה זו החלטה קשה, אם כך אמרו לי בבקשה: האם אין הדבר דומה ל-ADHD? כי המוח הוא כמו עיניים, ידידי... שניהם גם יחד זקוקים למיקוד, לשם ראייה ולשם לימוד! אם אי פעם ימציאו ל- ADHD עדשות, לא יהיה עוד צורך בתרופות... ק.א. ********************************* לנצח את הריבאונד ריבאונד (Rebound) היא תופעת לוואי נפוצה, השכיחה אצל ילדים שמקבלים טיפול תרופתי ממשפחת הממריצים לטיפול בהפרעת קשב וריכוז. לפעמים, עם סיום ההשפעה של החומר, המטופל מגיב בצורה קשה. כאשר התרופה יוצאת ממחזור הדם מהר מדי – כלומר: כשהתרופה מפסיקה להשפיע – היא יכולה להחריף את תסמיני ה-ADHD בשעות המאוחרות ביום. הדבר מתבטא ברגישות יתר, בעצבנות, בנטייה לבכי ולעיתים גם בתיאבון מוגבר. ריבאונד זו תגובה של המוח, כאשר החומר הפעיל בתרופה המעוררת ריטלין פוחת במהירות רבה מדי, והשפעת התרופה מתפוגגת. התופעה שונה מילד לילד, בהתאם למהירות פירוק החומרים בגופו. ישנן תרופות שתוכננו כך שהשפעתן תפוג באופן הדרגתי, אך עדיין, ישנם ילדים שגופם מפרק את החומר הפעיל מהר מדי, וכתוצאה מכך ישנה נפילה בהשפעת התרופה. האם הבחנתם במשך מספר ימים בתופעות כמו: עצבנות, תלונות מרובות, כאבים, חוסר שקט, תנועתיות יתר וכו' אצל ילדכם בשעות אחר הצהריים או הערב? לפעמים ישנו פתרון פשוט: לתת לילד מזון עשיר בקלוריות בזמן תפוגת התרופה, שיכול לעזור למתן את הירידה המהירה של התרופה בדם, ובכך לשפר את הריבאונד. מומלץ להתייעץ עם הרופא המטפל שרשם את התרופה, לאחר שעקבתם אחרי דפוס ההתנהגות של הילד ואף תיעדתם אותו בכתב באופן מפורט (מהם התסמינים, מתי הם מופיעים ומתי הם מסתיימים). במרבית המקרים הרופא ימליץ לכם על הוספה של מינון חלקי לאותו פרק זמן. לפעמים צריכים לשנות את סוג התרופה לתרופה עדינה יותר, עם מנגנון פירוק משוכלל יותר. במקביל, חשוב מאד להבין את התופעה, ובעיקר להפנים שהיא איננה בשליטת הילד. עלינו לנסות להכיל אותו רגשית ולהבין שזה לא באשמתו. מומלץ לספק לילד סביבה דלת גירויים או אפשרויות להירגע (בעזרת התעמלות, משחקים אהובים על ילד, האזנה למוזיקה ועוד), ובעז"ה לנצח את הריבאונד. תגובות והערות אפשר לשלוח לדוא"ל: havinenu@gmail.com או למספר פקס: 073-2549979

 
 
שאלוני אבחון
כתבות חדשות בעיתונות
פוסטים
רשימת מאמרים
טיפול. אימון.
אבחון ADHD
סקר ADHD - תלמוד בבלי
תרומות






| |


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS